לעולמם של ילדים אוטיסטים הגעתי אחרי עבדה של 9 שנים עם אוכלוסיות שונות שרובן של ילדים בסיכון, הבער בין כל מה שידעתי על ילדים ובין הילדים על הקו השתקף כבר מהתצפית הראשונה, תצפתי עם פה פעור, ובלב שמרתי שאלות רבות, על איך אפשר ליצור קשר עם ילד שכל היום כל מה שהוא עושה זה לברוח ממני, אם בקשר עין, או בשפת הגוף שלו, ערכתי שבוע ושניים של התבוננות מרחוק בתוך אחת הכיתות, והתקווה בליבי התחדשה כשאחד הילדים שכבר הבחין בפנים המוכרות שלי התקרב אליי ולחץ יד, ביום זה הבנתי שאני במקום הנכון וכל מה שאני צריכה לעשות בינתיים הוא לכנס בזהירות רבה לעולמם, לזיכרונם ולמרחבם הקרוב של ילדים אלו.
לפגישה של הטיפול הראשון שלי עם הילדים הגעתי עם שאלות שונות על מה יהיה, האם יקבלו את החדר, אותי, את כל החדש, הלא מוכר והלא בטוח שאני אציע להם, אך יש להגיד שהחששות נעלמו עם הפגישה הטיפולית הראשונה, ועוד החלתי ללמוד את התואר השני החדש שלי באופן מעשי עם כל ילד, וההרצאה הראשונה הייתה בזה שכל אחד ממנו הוא עולם שלם, שונה ומיוחד, חלק מהילדים שיחקו באותו משחק באופן תבניתי רובוטי, אחרים חיפשו והסתכלו בסקרנות בתוך העולם החדש שאני מציעה ושנקרא "חדר הטיפול באמנות", ובפגישות מסוימות הבחנתי בגדר הארוך שהמטופל הציב ביני לבינו, בזמן שמטופל אחר נהנה ממשחק משותף שהוא המציא בכל רגע עד תום המפגש.
פגישות ראשונות הן רק ההתחלה, לכל ילד הוצבו מטרות שונות שמתאימות לייחודיות שלו, אם כן לתמרן את הגמישות, המעברים, ליצור קשר, או לשיפור היכולת בשיתוף ויוזמה. והיה מפתיע לראות התרחבות היכולת המשחקית אצלם ואיך אחד הילדים ששיחק כמה מפגשים באופן תבניתי רובוטי וללא כל רגש או הבעות פנים, הצליח לזרום עם השינויים הזעירים והזהירים שעשיתי פעם אחר פעם, יזם הוא לשינוי בתורו, ונהנה וצחק למשך כל המשחק, עם ילד אחר יצרנו שפה משותפת משלנו שנבנתה בהדרגתיות דרך הענקתי לקול מפריד לכל פעולה שהוא עושה במשחק הקוביות, ואז הוא הצליח לבקש ולהעביר לי מסרים ברורים בכל רגע על מה הוא רוצה, צריך, דרך השפה המשותפת שנוצרה בינינו.
מי אמר שילדים על הרצף לא מקבלים שינויים, נוקשים, ולא יוצרים קשרים, בכמה החודשים האחרונים, למדתי ששינויים מתווכים, במינונים מתאימים מתקבלים על ידיהם באהבה, ואת הקשר הם תמיד יחפשו בדרך שלהם ובשפה שלהם, אם אני חוזרת לתצפית הראשונה בטח שלא הייתי מאמינה שהילדים יקומו מיד וירוצו לחדר ברגע שהם יראו אותי, ועוד מה תום הזמן והמילה של "ח'לסנא" היא הדבר היחיד שמוציא אותם, אלא הם היו ממשיכים עוד שעה במקום הבטוח, המקבל, המבין ומכוונן לצרכיהם ומצבם.
כבר מעבודה של חצי שנה במעון הבנתי שעבודה הדרכתית וליווי קבוע מכל צוות הגן להורים הוא חלק בלתי נפרד אם רוצים להטמיע את ההתקדמות והשינויים שאנו עובדים עליהם בילד, העליות וירידות במצב רוח שלו, המוטיבציה לשיתוף פעולה, למשחק, ויצירת קשר היא כל כך תלויה במתרחש בבית, כך שבישיבה אחת עם אחת האימהות אחרי רגרסיה חדה ביכולות החברתיות, בתפקוד, ואפילו בתאבון של הבן שלה בגן, היה ניתן להבחין שהטריגר לרגרסיה היה משבר עמוק באימון, ובתחושת הביטחון בקשר אייתה, וכמו שהזכרתי קודם, ילדים על הרצף מקבלים שינויים מתווכים, זעירים, וזהירים, אך שינויים דרמטיים, פתאומיים בסדר היום, או בקרבת אחד ההורים ונוכחותו, נחשבת להריסת מגדל בעולמו הפנימי של הילד, הריסה שמערערת את תחושת הביטחון והיכולת שלו לתת אימון ושמשתקפת באופן מידי על תפקודו בכלל המישורים.
הקשר של ההורים עם צוות המעון הוא לא פחות חשוב מהקשר שלנו עם הילד, כי הצלחת הטיפול תלויה לרוב במוטיבציה של ההורים ובשיתופם בו, וככל שאנו כצוות שיפרנו היכולת של ההורה להרהר במחשבות ילדיהם תוך ניסיון להבין את הרגשות, העולם, והתפיסות שלו, כך גם היכולת של הילד להבין את עצמו ואת עולמו עולה, ויש סיכוי יותר גדול שהם יצליחו לווסת אותו רגשית ובשלב מתקדם ללמד אותו לעשות את זאת, ובמיוחד עם ילדים על הרצף אי אפשר להתעלם מהמורכבות ומהרגישות של העולם הפנימי של הילד, מצד אחר הליווי וההדרכה יעניקו להורה חוויה שהוא לא לבד, ויש מקום גם לו להעלות את קשייו, רגשותיו, התסכול והחוסר אונים שאייתו הוא מתמודד בגידול הילד, ולקבל כלים להתמודדות, ועוד ויותר חשוב מהכל לקבל מעטפה תמיכתה, מחזקת, מקבלת, מעודדת ומחזיקה ממנו כצוות טיפולי, שתתרום יותר מכל דבר אחר בהתקדמות הילד לטווח הארוך.
